אמרו לי שאת מבינה בזה אז באתי.
יושבת מולי אישה מרשימה ומשכילה עם חיוך מאולץ ועיניים כבויות.
ניסתה לדבר, נחנקה עם דמעות בעיניים. 7
הכל מפריע לו. הוא לא מפסיק להעיר.
אם יש כלים בכיור – את אישה מלוכלכת, את לא מנקה אחרינו. זה התפקיד שלך.
אם אין כלים בכיור – את לא מבשלת לנו ולא דואגת לי ולילדים את לא אמהית.
לקחתי את הילדים לחוג – למה אני לא מטפלת בבית ומבזבזת את הזמן שלי בחוץ.
לא לקחתי לחוג – את אמא נוראית, לא עושה כלום עבור הילדים הם יצאו טיפשים כמוך.
המשפטים האלה גוררים ויכוחים סוערים הוא רק מחכה שאענה ואז קללות, השפלות מילוליות שלרוב מסתיימות בכך שאני חולת נפש ולא יודעת מה אני אומרת.
אם אני לא עונה, אני טיפשה ארורה שלא עומדת על שלה.
בשבוע שעבר אמרתי לו שאני רוצה להתגרש והוא צחק לי בפרצוף.
מי ירצה אותך בכלל? מי יסכים להיות איתך בכלל?
את צריכה להודות לי בכל רגע שאני עושה לך טובה שאני נשאר איתך.
הלך לעבודה. שמחתי על המרחק ממנו.
חזר הביתה בערב עם זר פרחים וזוג עגילים יהלומים קניתי לך, אמר.
אהובה שלי, את יודעת שאת הכי הכי חשובה לי בעולם, אני לא יכול בלעדייך, את לא יכולה לעזוב אותי אני לא יודע מה אעשה לעצמי אם תלכי.
אני אכין לך ארוחת ערב תתפנקי לך.
אני מוצאת את עצמי כל הזמן בחרדה ובבלבול.
אני מוצאת את עצמי מתחילה להמציא עבורו תירוצים, הוא ככה בגלל המלחמה, הוא עובד קשה, הוא דואג מהמינוס בחשבון הבנק, ההורים, הילדים, התקופה, הוא לא מתכוון, הנה הביא פרחים הוא אוהב אותי… ואז אני מוצאת את עצמי מתנצלת ומרצה אותו כל הזמן. לאורך שנים.
שמתי את הפרחים במים ואמרתי לו תנוח אתה רק עכשיו חזרת מהעבודה וכועסת על עצמי ששוב "שכחתי" מה אמר לי, "שכחתי" שאני עייפה וכל היום תיזזתי בין עבודה, בית וילדים, ששמתי בצד את התחושה הנוראית שאני לא שווה כלום, מודה לו על פרחים שלא יעזרו לצלקות בנשמה שלי להתאחות, להיפך.
אני לא רוצה לחיות ככה יותר היא אמרה ושתקה. נראה שמופתעת מעצמה על התובנה.
זו אלימות שקטה אמרתי לה.
כזו שלא רואים סימנים על הגוף אך הסימנים על הנפש והחותם שהיא משאירה הרסניים – היא גורמת לך לערעור ולפקפוק עצמי.
זה לא פחות חמור מאלימות פיזית כזו שמשאירה סימנים על הגוף.
ההתעללות הזו גורמת לך להטיל ספק בעצמך, במעשייך ובקשר הזוגי ואת בעצם נמצאת בחוסר אונים ובחרדה מתמדת, את לא יודעת כבר מה הערך שלך בעולם הזה והופכת בעיני עצמך לחסרת משמעות.
העיניים הכבויות נפתחו לרווחה – את באמת מבינה היא אמרה.
ואז חזרה שוב אני בטוחה שזהו הגיע הזמן שלי ללכת. סבלתי מספיק (זו התובנה המשמעותית שהגיעה אליה). תחילת מסע.
בנינו אסטרטגיה משפטית מדויקת ומתאימה למצבה המשפחתי.
ומה איתכם-ן? סבלתם-ן מספיק? אל תישארו במקום שלא טוב בו.
תעשו משהו. אל תהיו לבד בזה.
אם גם אתן-ם זקוקים-ות לעזרה, למישהי שתבין אתכן ותסייע לכן למצוא את נקודת היציאה הבטוחה והמדויקת עבורכם אני זמינה עבורכם דברו איתי.