בילוי לילי משובח במוקד "טרם" בבני ברק. מלווה את הבת הגדולה שלי, גדולה אבל עדיין ילדה .
זה התחיל בשיחת טלפון את יכולה לאסוף אותי מהעבודה היום? "אל תדאגי, רק שוחררנו מוקדם".
נדלקה נורה אדומה של אל תדאגי.
מגיעה לאסוף.
צועדת לקראתי יד חבושה ואחריה ילדה.
קצת נחתכתי אולי צריך מוקד – נורה אדומה שניה.
מסתכלת (כי אני יענו גיבורה) כן כן צריך מוקד אני עונה לה בפנים כבר מתחילה להחויר והנשימה נפסקה. נוסעות… תור סביר. צוות מסביר פנים.
והגיבורה האמיתית לא מנידה עפעף כדי לא להדאיג אותי.
הרופא : כן כן צריך פה תפרים. אמא, שומעת? את ממחר תחטאי, תנקי, תחבשי, ככה בבית. רואה? בטח בטח רואה … רואה דם אדום מסביב, ילדה כאובה ושחור בעיניים – חכה שנייה אני כבר מתעלפת פה וחוזרת. כואבת איתה את הכאב שלה, נושמת עמוק ועומדת לצידה.
ואז זה מתחוור לי – איך ההורים האלה שאני פוגשת כל יום לא רואים את הילדים שלהם, את הכאב שלהם ונלחמים על חשבונם? חלילה לא מרוע או אדישות אלא מתוך הכאב האישי שלהם. מריבות על 100 ש"ח לפה או לשם, כן חוג לא חוג, היום זמני השהייה אצלי ולא מעניין שיש ארוע מיוחד להורה השני, הורה אחד חולה והשני לא מוכן לגבות כי זה לא יום שלו…
ממשיכה לנשום עמוק. מחליטה שהיום אני לא מתעלפת, מתפללת שיחבשו כבר ונלך, שמחה על הזכות להיות אמא, קצת חיוורת, הרבה פחדנית, שם לידה כואבת את כאבה של הילדה הגיבורה שלי שבינינו לגמרי היתה מסתדרת שם לבדה.