איך יתנהלו הדוחפים בתורים בסכסוך גירושין?

עומדת בתור בסופר בקופה מהירה של עד 10 מוצרים.         
מאחוריי עומד איש בסביבות גיל 40 עם קצת יותר מעשרה מוצרים חלקם אפילו נפלו מידיו. הוא מרים את הקול ושואל בחוסר סבלנות: "נו! למה אין קופה נוספת? למה צריך לעמוד פה בתור? תקראו מיד לקופאית שתחזור". הוא ממשיך לרטון בינו לבינו "אופ מה יהיה". משמאלי מצטרפת לחגיגה אישה מבוגרת ונדחפת לתור אומרת לי בחוסר נימוס "הייתי פה מקודם ואז הלכתי לשם עכשיו חזרתי לכאן".            
"אין בעיה גברת" אני עונה.          
ממשיכה להמתין לתורי עכשיו כבר מחייכת ונזכרת ביום יום שלי במשרד בניהול מו"מ בתיקי גירושין כשכל אחד מהצדדים חושב שמגיע לו, רואה רק את עצמו ושוכח שיש עוד אנשים בסביבתו שגם להם יש זכויות, רצונות ורגשות. האחר לא נראה, עד שאחד מהם מסכים להיזכר.   
כשנזכרים אין בעיה לאפשר לנדחפת לעבור לנשום עמוק ולהמתין עד שהרוטן יפסיק לרטון.     
או אז הנדחפת תיזכר ותגיד – יודע מה ויתרת על התור בשבילי אני אוותר על משהו בשבילך בעודה מרימה את המוצרים שנפלו קודם על הרצפה.
זו הנקודה האהובה עליי בניהול מו"מ כשהצדדים נזכרים שבצד השני גם יש אנשים. שיש גם ילדים בתמונה. שויתור אינו בהכרח סממן לחולשה אלא לעיתים הפגנת חוזקה. נזכרים שאפשר גם אחרת, מצליחים לראות את האחר וגם את עצמינו – ברגע הזה הליך הגירושין הופך טעון הרבה פחות, קצר וזול יותר.    
בניהול הליך מו"מ או בהליך של גישור אני מוצאת את עצמי מאזנת בין הנדחפים והרוטנים אלה שלוקח להם רגע או כמה רגעים עד שגם הם נזכרים. איזו זכות גדולה  נפלה בחלקי.      
לפעמים האיזון אינו מצליח ואין מנוס מהגשת תביעות בעניינים הקשורים לגירושין כגון תביעות בענייני רכוש, זמני שהייה, מזונות וגם אז יש חשיבות גדולה לעריכת איזונים, להורדת להבות, כי אפשר גם אחרת וכך כשנותנים מקום להגינות ולאיזון גם הליך של מאבק משפטי וניהול התביעות  הופך עבור הלקוחות, עבור הצד השני ובעיקר עבור ילדי הצדדים, לנסבל יותר. 
מחייכת לקופאית והיא אליי… בעודי מארגנת את המחשבות שלי לקראת פגישת היעוץ בעוד כשעה עם לקוחה המתנהלת בהליך ישוב סכסוך שנזכרה וכבר פחות רוטנת בעודה ממתינה שהצד השני יזכר גם.      
נראה מה יהיה, מבטיחה לעדכן.